ערעור הסנגוריה על הכ"ד בעבירות חמורות כנגד ביטחון האזור, ומאידך ערעור התביעה על קולת העונש- נדחו

השופט סא"ל י' חניאל :

בתאריך 11.9.06 הורשע פהד אצחאק מחמד אבו-עליאן, יליד 1975 מבית לחם (להלן "המערער"), בשורה של עבירות חמורות כנגד ביטחון האזור. לאחר תקופה ארוכה, שבמהלכה נשמעה פרשת התביעה וההגנה, הרשיע ביהמ"ש את המערער בחמש עבירות שעניינן סחר בציוד מלחמתי, בשתי עבירות שעניינן ניסיון לגרימת מוות בכוונה ושלוש עבירות של ירי לעבר אדם. כמו כן, הרשיע ביהמ"ש את המערער בחברות ובפעילות בהתאחדות בלתי מותרת, וכן בסיוע לירי לעבר אדם והנחת פצצה.

משהוכרע הדין ומשפנה ביהמ"ש לגזירת העונש, בא המותב תלתא לכלל ההחלטה, ברוב דעות, כי יש לגזור על המערער עונש של 15 שנות מאסר לריצוי בפועל. בעשותו כן, קבע ביהמ"ש כי הביא לכלל ביטוי התחשבות מסוימת בעניינו וצורך שלא למצות את הדין עמו עד תום. עונש זה של 15 שנות מאסר לריצוי בפועל, יש בהם, כך עפ"י החלטת ביהמ"ש, כדי לאזן בין הצורך להרתיע ולהגן על הציבור, ובין החובה להתחשב, במידת האפשר, בנסיבותיו האישיות של המערער.

בנסיבות אלו, שני ערעורים לפנינו. ערעורה של הסנגוריה מחד, המכוון כנגד הכרעת הדין וכנגד חומרתו של העונש, ואילו מאידך, ערעורה של התביעה הצבאית, אשר מכוון כנגד קולת העונש, אשר פסק ביהמ"ש למערער.

כבר בתחילת הדיון, הבענו את מורת רוחנו מהעובדה כי ערעורה של הסנגוריה נטול נימוקים היה. לא יכולה הייתה להיות כל מחלוקת כי בנסיבות שכאלו, תבוא לכלל פגיעה מסגרת טיעוניה של התביעה הצבאית, לנוכח הטיעונים שישמעו לראשונה כאן בדיון. יחד עם זאת, ומשהובררה התקלה ואף התביעה הצבאית הסכימה לקיים את הדיון חרף התקלה שנפלה בפתחו, הורנו על קיומו של הדיון ושמיעתן של הטענות גם ביחס להכרעת הדין.

הטענה המרכזית אשר הייתה בפי הסנגוריה, ככל שזו נגעה לשגגתו של בימ"ש קמא ביחס להכרעת הדין, כי לא התגבשה בתיק זה תשתית ראייתית מספקת אשר יכולה הייתה להוביל להרשעתו של המערער. וכדי להבהיר טענה זו, טוענת הסנגוריה כי עדות המערער, עדות יחידה היא, ובנסיבותיו של תיק זה אין מצוי בחומר הראיות דבר מה נוסף התומך באמיתותה. אמנם, מלכתחילה סברה הסנגוריה כי עדות המערער רעועה היא ואין בה כדי לבסס, עובדה מעובדות כתב האישום, יחד עם זאת, אם תתקבל החלטת בימ"ש קמא "כי יש לתת משקל רב לאמרותיו של הנאשם במשטרה, ולהעדיפן על עדות הנאשם בביהמ"ש", הרי שלא די בכך, כי הלכה מקדמא דנא שאין מרשיעים על-פי הודאת הנאשם ללא תוספת ראייתית מתאימה. אמנם, היו לפני ביהמ"ש, כך לטענת התביעה הצבאית, שתי אמרות נוספות אשר הוגשו בהסכמה, אולם מתוכן, חרף מה שקבע ביהמ"ש, לא ניתן, לשיטתה של הסנגוריה, לדלות תוספת ראייתית מספקת לצורך ההרשעה.

על כל האמור לעיל ואם לא תתקבל עמדתה ביחס להכרעת הדין, עותרת הסנגוריה למום בגזר הדין ולפגם בשיקול הדעת. לטענתה, שגה בימ"ש קמא כשגזר על המערער עונש של 15 שנות מאסר בפועל, הואיל והיה לו להתבסס על רמת הענישה בתיק השותפים ובמיוחד על תיקו של אחראי החוליה ראפת ג'ואברה.

מאידך, כיוונה התביעה הצבאית את ערעורה כנגד קולת העונש, ובטיעוניו רמז התובע הצבאי כי היה לו לביהמ"ש לקבל, דווקא את דעת השופט המיעוט, אשר שיקלל בצורה ראויה את מכלול השיקולים הקיימים בתיק.

כבר בראשית הדברים, ראוי להבהיר את עיקרה של יריעת המחלוקת בין הצדדים. התביעה הצבאית עותרת, כי נקבל את התוספת הראייתית עליה הצביעה, הן זו אשר מצאה באמרות עדי התביעה 3 ו-4, הן אלו הנלמדות מן התמונה הראייתית בכללותה, כולל זו הנלמדת מעצם היות העבירות "מסכת אחת". ואילו הסנגוריה מתנגדת בתקיפות לגזור באופן זה את התוספת הראייתית.

לפיכך, ובטרם נבחן טענות אלה, מן הראוי להזכיר "בקליפת אגוז" את המסגרת הנורמטיבית לפיה יבחן קיומו של "דבר מה נוסף" בסוגיה שלפנינו.

משקל אמרות המערער

אשר לראיות, ראוי להבהיר, כי מקובלת עלי החלטתו של ביהמ"ש בכל הנוגע לאמרותיו המשטרתיות של המערער. בהכרעת הדין וכשביקש לסכם את התייחסותו לגרסת המערער, קבע ביהמ"ש:

"לעומת עדותו הלא-עקבית והבלתי-אמינה של הנאשם בפנינו, אמרותיו המשטרתיות שהוגשו לנו מנוסחות בבהירות, יש בהן רצף מסודר והגיוני של היכרויות, מחשבות ופעולות, ולא עולות מהן כל אותן תהיות שמעלה עדותו בבית המשפט. גם עדויותיהם של השוטרים גובי האמרה, שהיו אמינות בעינינו, מובילות אותנו למסקנה, שהאמרות נגבו כדין, בנסיבות רגילות, וללא השפעה ניכרת כלשהי של מצבו הרפואי של הנאשם על בחירתו למסור את ההודאה.

לסיכומו של חלק זה בהכרעת הדין, אני סבור כי יש לתת משקל רב לאמרותיו של הנאשם במשטרה, ולהעדיפן על עדות הנאשם בבית המשפט."

אכן, מעיון באמרותיו המשטרתיות של המערער, אף אני התרשמתי מהגיונם הפנימי ומהשתלשלות העניינים באופן רצוף ומסודר. אין באפשרותנו לפסוק דבר בעניין התרשמותו של ביהמ"ש ובמידת המהימנות שנתן לעדותו של המערער. יחד עם זאת, אם נותרו אמרותיו המשטרתיות של המערער כבסיס להרשעתו, הרי שוודאי שבאפשרותנו לפסוק כפי שפסק ביהמ"ש כי יש הגיון פנימי בדברים שנרשמו וכי אין בהם פרי דמיונו של המערער בלבד.

"דבר מה נוסף"

בנסיבות אלו, וכדי להסיר את החשש כי מדובר בהודאות כוזבות, כמו גם את החשש, כי אין באירועים שאירעו בשטח לבין מה שנמסר בהודאות ולא כלום, דין הוא כי המערער יורשע אך ורק לאחר שתתקבל תמיכה ראייתית ברמה של דבר מה נוסף. "ולהבדיל מדרישת הסיוע, אין דרישת ה"דבר מה" מבטאת דרישה לתוספת של ראיה המצביעה, היא גופה, על אשמתו של הנאשם. אלא דרישה שעיקרה תוספת ראיה המאפשרת להעמיד את ההודיה במבחן של אמת" (קדמי, על הראיות, חלק ראשון, עמוד 124).

"דבר מה" מוגבר- האמנם?

עוד יש לנו להבהיר, טרם נכריע בעמדתנו, כי צריכה להיות זיקת גומלין בין משקלן של הודאות המערער לבין משקלו של הדבר מה. ככל שגדול משקלן של ההודאות אשר מסר המערער במשטרה, כן יפחת המשקל הנדרש לדבר מה. דרישה זו באה לסלק מעל הפרק כל חשש שמא המערער נוטל אחריות למעשים שלא עשה. על כן, ככל שיתגלו סימני אמת בתוך הודאותיו של המערער, וככל שיתברר כי המערער נתן הודאות אלו בהעדר לחץ, תוך שיקול הדעת, כך שאין טעם לפקפק הרבה לאחר אמיתות אמרותיו, הרי כי הדרישה לדבר מה תפחת ותלך.